משורר משלי משתמש בפרקנו בארבעה דימויים (יט) כדי להציע לנו להסתכל במופלא מאיתנו. לא לדרוש ולא לחקור בו, אבל כן להיות מודעים לקיומו הנסתר מעינינו ואז לשבת בשקט, בסבלנות, ולהסתכל בו. עד שנראה.

 

"שלושה המה נפלאו ממני", אומר פסוק יח. ומתוך שהוא מזכיר את הנשר, את הנחש ואת האונייה, חושב עליהם הקורא ורואה בעיני רוחו נשר עף בשמיים, נחש מתפתל על צור ואונייה שטה בלב ים. מדובר בדרכים ש"נפלאו ממני" – דרכים נפלאות, מכוסות, נסתרות ממבטו של אדם: הנשר, הנחש והאונייה עוברים (בהתאמה) בשמיים, על הסלעים ובלב ים מבלי שכל אחד מהם יותיר אחריו עקבות או סימנים שעל פיהם אפשר לשרטט את הנתיב שבו עבר. אבל הפסוק כמו חושף את הנתיבים הללו ומאפשר לנו לראותם, ולו בדמיוננו.

הפסוק הזה מחזיר אותי אל הגן המפורסם שבמקדש ריואן-ג'י בעיר קיוטו, בירתה הקדומה של יפן, גן זֶן שחמישה עשר סלעים שחורים נטועים בו על פני משטח מלבני מכוסה חצץ לבן. כשביקרנו שם, הוליך אותנו מארחנו מסביב לגן הזה ומדי כמה צעדים ביקש מאיתנו לעצור ולספור את הסלעים. והנה התברר לנו שמכל זווית וזווית, שממנה השקפנו פנימה, יכולנו לספור רק ארבעה-עשר מהם בעוד שהסלע החמישה-עשר – ובכל נקודת-השקפה היה זה סלע שונה – הסתתר מעינינו מאחורי האחרים.

העניין, הסביר המארח היפני, הוא שמכל זווית וזווית תסתכלו לא על הסלעים הגלויים לעיניכם כי אם על הסלע המכוסה. יש אנשים שיושבים כאן שעות ארוכות, אפילו ימים שלמים, עד שהם מצליחים לראותו.

ניכר שלא רק על נשרים או על נחשים מבקש הפסוק לספר לנו, לא רק על אוניות ואף לא רק על הקשר בין איש לאשתו, שדרכם זה אל זו היא ה"וארבעה לא ידעתים" (יח) – כלומר הרביעית מבין הדרכים המכוסות. כל אלה אינם אלא ייצוגים ספרותיים, דימויים שמשורר "משלי" משתמש בהם כדי להציע לנו להסתכל במופלא מאיתנו. לא לדרוש ולא לחקור בו, אבל כן להיות מודעים לקיומו הנסתר מעינינו ואז לשבת בשקט, בסבלנות, ולהסתכל בו. עד שנראה.

באדיבות אתר 929