בימיו של אחאב חדרה עבודת הבעל לתוך ממלכת ישראל. משמעותה היתה דרמטית - עקירת האמונה באלוקי ישראל והחלפתה באמונה אחרת. מעשיו של אליהו באו כמענה ישיר למציאות קשה זו.
הכתוב מתאר את חטאיו של אחאב כחמורים ביותר, וכעולים לכאורה בחומרתם אף על אלה של ירבעם בן נבט: "ויעש אחאב בן עמרי הרע בעיני ה' מכל אשר לפניו" (ט"ז, ל). מדוע?
רמז לתשובה מצוי בהמשך הפסוקים: "ויהי הנקל לכתו בחטאות ירבעם בן נבט ויקח אשה את איזבל בת אתבעל מלך צידונים, וילך ויעבד את הבעל... ויקם מזבח לבעל בית הבעל אשר בנה בשמרון..." (שם, לא-לג) - החדרת פולחן הבעל באופן אינטנסיבי לתוך ממלכת ישראל היא היא שהביאה לתיאורים הקשים הנ"ל. פולחן זה משמעו עקירה של האמונה בא-לוהי ישראל והחלפתה באמונה אחרת, המייחסת את כוחות השלטון על הטבע לאל זר. בעוד שירבעם בן נבט בנה עגלים המהווים מעין אמצעי לעבוד את הקב"ה, הרי עתה באים, כביכול, להחליפו.
לפי האמונה הכנענית ניצח הבעל את מתחריו, ונעשה לאל יחיד אשר לו הכוחות לשלוט בעולם. הוא שולט על השמים ועל הארץ. למעשה הוא היה אל הסערה, וכאל הסערה הוא נחשב למי שדואג להשבת הרוח ולהורדת הגשם, והוא הוא שדואג לברכת הפריון לארץ. כלומר, מיוחסים לו כוחות-על מעבר למיוחס לאלילים אחרים.
הוכחה ברורה למגמה לבער את האמונה בא-לוהי ישראל ולהחדיר במקומה את פולחן הבעל, מצויה בעובדה שאיזבל אשת אחאב ציוותה להרוג את כל נביאי ה' (י"ח, ד). הריגת מאות הנביאים צריכה הייתה לאפשר לנביאי הבעל והאשרה להשפיע באין מפריע על המוני בית ישראל. למעשה, צצה ועלתה סכנה נוראה, שלא הייתה כמותה מיום קבלת התורה. אמנם בתקופת השופטים הייתה השפעה חזקה של פולחנות נוכרים על שבטי ישראל. גם עקבותיו של פולחן הבעל נזכרים, אך לא היה בהיקף כה נרחב וכולל.
כבר חז"ל עמדו על עוצמת השינוי שחל בימי אחאב: "קלות שעשה אחאב, כחמורות שעשה ירבעם" (סנהדרין קב, ע"ב). "כתב על דלתות שמרון: אחאב כפר באלהי ישראל" (שם). "היה מוחק את האזכרות בתורה וכותב תחתיהם: בראשית הבעל, וידבר הבעל ויאמר הבעל" (שם). גם חז"ל היו ערים לנקודות החיוביות הרבות שהיו באחאב ולאהבת ישראל הגדולה שקיננה בו, אך עם זאת ראו את ההשפעה הנוראה שהייתה להחדרת פולחן הבעל, בעקבות החיתון עם איזבל הצידונית ופעולותיה לביעור האמונה היהודית.
מציאות קשה זו היא היא המשמשת כרקע להבנת פעולתו של אליהו הנביא, ובמיוחד לאירוע המיוחד במינו: המעמד בכרמל. בשל חטאי אחאב והעם נגזרה בצורת כללית למשך שלוש שנים. מטרתה הייתה, ככל המסתבר, להוכיח לעם ולאחאב כי הבעל, אשר לו ייחסו את הכוח להוריד גשמים, איננו מסוגל לעשות זאת, וכי רק הקב"ה לבדו הוא משיב הרוח ומוריד הגשם. הבצורת הנוראה הביאה את העם להרהר שנית באמונתם בבעל "הכול יכול". אך יש להניח גם כי נביאי הבעל והאשרה פתחו בפעולות "הסברה" משלהם בנסותם למצוא תירוצים לבצורת הממושכת. זאת הסיבה לכך שאף נס גלוי כבצורת כה ממושכת לא הביא לתוצאה המקווה. מכאן המעמד המיוחד שהיה בכרמל.
מעמד זה היה בו כדי לנסות לחדש את הברית בין עם ישראל ובין הקב"ה. לא בכדי מסופר כי אליהו לקח שתים-עשרה אבנים "כמספר שבטי בני יעקב אשר היה דבר ה' אליו לאמר ישראל יהיה שמך" (לא). נראה שבכך רצה לסמל את הצורך לבנות מחדש אומה מתוך השבטים הבודדים, לאחר שהיסודות שעליהם הושתתה אומה זו נחלשו עד מאוד. מכאן גם פשר תפילתו: "ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל..." (לו). אבות האומה מצוינים ברגע דרמטי זה, כאשר הייתה סכנה לקיומה של האמונה שעליה חינכו את ביתם ואת בניהם.
מעמד נכבד זה הביא להתפעלות הכללית של העם, וככל הנראה גם של אחאב, והיא מצאה את ביטויה הנשגב בקריאה של כלל ישראל שהיו באותו מעמד: "ה' הוא האלהים" (לט). אך לא היה די בכך. אירועים חד פעמיים, ויהיו נשגבים ככל שיהיו, אינם יכולים לבוא במקום פעולה מחנכת מתמידה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת