בפרקנו מופיעה מצווה יחודית - מצוות אהבת ה'. מעצם הציווי נלמד מסר נפלא - יש לנו אחריות על רגשותינו ותחושותינו, ואנחנו מסוגלים ומחוייבים לנתב אותם שיהיו ממוקדים בטוב.
בפסוק כב בפרק מוזכרת מצווה לא קונבנציונלית: "כִּי אִם-שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת-ה' אֱ-לֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל-דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה-בוֹ".
ובכלל, פרקנו נפתח ב"וְאָהַבְתָּ" (א) וזהו גם הציווי אליו הוא מתייחס שוב ושוב.
הדבר המיוחד כאן הוא הציווי והדגש על כך שעלינו לאהוב את א-להים. בניגוד למצוות אחרות הקשורות רובן לעולם המעשה, כאן יש מצווה על הרגש. כיצד ניתן לצוות דבר כזה בכלל?
בימינו נהוג לומר שאיננו שולטים ברגשות, שאהבה תמיד יכולה לתפוס אותנו לא מוכנים. האם זה באמת ככה? האם באמת אין לנו אחריות על הרגשות שלנו או לפחות על מה שאנחנו משדרים?
לפי התורה בהחלט יש לנו אחריות. התורה מצווה עלינו לא להעמיד פנים, אלא באמת להיות אך שמח (ט"ז, טו) וכן אפילו לאהוב את ה' מכל הלב. למה? כי ככה. כי צווינו.
המסר העולה כאן ברור ויפה: אנחנו בוחרים איך להרגיש, אנחנו אחראים על כך ואפילו נענשים על בחירה שגוייה, ממש כאילו פגענו במישהו או גנבנו. מבחינתי זהו פסק מהפכני. מגמתו להפוך את החיים שלנו לכאלה שנאהב בהם. למה? כי ככה ה' ציווה.
הכותבים במדור זה הינם חברי ארגון נח"ת - נוער חובב תנ"ך, המהווה בית ללימוד תנ"ך בידי הנוער