אנשי בית לחם אדישים למצב הקשה של נעמי ורות. רות מלמדת אותם מהי נאמנות חסרת גבולות למשפחה.
כשנעמי ורות חוזרות לבית לחם, והן נמצאות במצוקה קשה, פורחות הסקרנות והרכילות, אך הן אינן מניבות עניין אמיתי במושא הרכילות, וכך צומחות גם קהות חושים ואדישות.
נשות בית לחם הקולניות, שתהו "הזאת נעמי" (א', יט), נאלמות לפתע עד היום הטוב של הסיפור, שבו יש להן שוב מה להגיד (יד-יז), אלא שבין הפתיחה לסיום אין אחת מהן מקישה על דלתה של נעמי לדעת מה שלומה.
בפרק הרביעי של מגילת רות אנו למדים שהיו עוד בני משפחה, קרובים דיים עד כדי התייחסות לאלימלך איש נעמי כאל "אחינו", ואף הם היו מודעים כל הזמן לנוכחות הנשים בעיר ולמצבן. כל הידע הזה אינו מוביל לדאגה אמיתית לשרידיה החיים של משפחת אלימלך.
לתוך העולם המאובן והמקובע הזה פורצת רות כרוח מרעננת; היא שוברת מוסכמות ופורצת גדרים לחיוב; בנדיבות רוח אמיתית, ומעל ומעבר לדרישות המחויבות המשפחתית, היא פועלת לטובת נעמי, הן בלוותה אותה בשיבתה המבזה לארצה, הן בתמיכתה הכלכלית בה בצאתה ללקט בשדות בית לחם, והן בצייתנותה המוחלטת ומלאת האמון גם אל מול הצעות שערורייתיות שנעמי מציעה לה. ודוגמתה של רות משפיעה עמוקות על בועז; הופעתה המדהימה בלילה בגורן משחררת אותו מן הקיפאון שהוא שרוי בו, והוא מתעורר לעשייה אמיתית של חסד פעיל.
גם על יתר הדמויות שבמגילה משפיעה רות לטובה. רקמת היחסים המשפחתיים, השבטיים והלאומיים מתחיה ומתרעננת, כשאין רואים ברות 'נערה מואביה' אלא "האשה הבאה אל ביתך" (יד), או 'כלת' נעמי. אנשי בית לחם אינם מסתגרים עתה איש איש בנחלתו הפרטית, אלא מתייחסים לכלל: יש כבוד לזקנים היושבים בשער, והם מעבירים הלאה את המורשת הרוחנית לחוליה חדשה בשלשלת הדורות הארוכה: לפתע 'זוכרים' את רחל ולאה אימהות האומה, ואת תמר אם השבט. גם נשות בית לחם אינן עוד נשים אנונימיות ומנוכרות, אלא 'שכנות' השמחות שמחת אמת עם נעמי. נמצא שבהכניסם את הזרה בחום ובאהבה לחיק המשפחה המורחבת, נמצאו אנשי בית לחם נשכרים יותר ממנה.
נערך ע"י צוות אתר התנ"ך
לקריאת המאמר המלא באדיבות אתר דעת